ביקורת הקול בראש 2

הקול בראש 2 מבחינתי הוא תימצות של למה אני עדיין אוהב לראות סרטים בקולנוע, עם דגש על סרטים "מצוירים" שתמיד רוויים בכל כך הרבה פרטים עד שהמוח קצת הולך לאיבוד בעולם הפנטזיה.

זוכרים את מלך האריות 2? אלאדין 2? היפה והחיה חורף קסום?

הגיוני שלא, ובתור מישהו שזוכר אותם - לא מצאתי סיבה אחת לזכור אותם.

פעם סרטי המשך היו כל כך לא מעניינים, מבוססים רק על לסחוט את הלימון עוד קצת, עד ששחקנים ומדבבים היו מסרבים לעבודה כדי לא לפגוע בשם שלהם.

אני חושב שהראשון שעשה את זה בכבוד היה צעצוע של סיפור, עם סדרת סרטים שכל אחד מהם ראוי לעמוד לצד קודמו, בלי תחרויות מיותרות של למי יש יותר אפקטים, אלא נטו סיפורים ראויים והגיוניים לסרט המקורי - הילד קצת גדל, ואז גדל עוד קצת, והלך לקולג' - אז הוא תרם את כל הצעצועים ואני מאמין שהם ימשיכו עד שלאותו ילד גדול כבר יהיו ילדים, שיקבלו באורך פלא את הצעצועים שלו מחדש, ואני אשכרה כותב את זה עם צמרמורת כי זאת מה שהסדרת סרטים הזאת עושה לגוף.

ראוי לציין גם את הסדרות של שרק, מדגסקר, קונג פו פנדה, הדרקון הראשון שלי, עידן הקרח ועוד לא מעט סרטי המשך טובים (ראלף ההורס, מפלצות בע"מ ומשפחת סופר על עולים לי כרגע לראש) ובקיצור - הרשימה המודרנית הרבה יותר מרשימה מהרשימה הוותיקה.

היום, כשאתה יכול להיכנס לאיזה צ'אט ולבקש ממנו לכתוב הרפתקה של מולאן בחלל, האולפנים הגדולים שבסופו של דבר עדיין כאן בשביל הכסף - מחויבים להביא לנו בעיטה לבטן או לפנים כדי שנמשיך לשלם.

הקול בראש 2

הקול שבפנים 2 עושה את זה בצורה מדהימה לדעתי, ריילי הילדה מתגברת והקולות שבראש שלה מתבגרים בהתאם (ומראים לנו גם קצת יותר קולות של ההורים והחברות שלה - שזה סתם נחמד).

אם המסר בסרט הראשון היה "זה בסדר ואפילו חשוב להרגיש קצת עצובים לפעמים"

אז בסרט השני יותר מכוונים ל"כולנו בני אדם" ומצרפים חבורה של רגשות חדשים ומורכבים - חרדה (שמופיע בעצם כניגוד לשמחה הדמות ה"ראשית") , בושה, קנאה ושיממון (שפשוט גאוני שעשו אותו צרפתי). לרגשות הותיקים קצת קשה להתמודד עם זה ואת זה כבר תצטרכו לראות בסרט בעצמכם.

נקודה חשובה נוספת שאני רוצה לדבר עליה - היא פרוגרסיביות בדיוק במידה הנכונה.

נתחיל בזה שהדמות הראשית אשכרה מייצגת 10 דמויות שונות (עצמה ו9 הרגשות) ובעצם נותנים לכל אחד משהו להזדהות איתו, וזה בהחלט חשוב.

עצם זה שהדמות הראשית היא דמות של ילדה ולא ילד זה כבר לא חידוש, אבל מאוד ראוי לציון. אבל שימו לב ל"חידוש" - זה לא נאמר בקולי קולות, לא מזכירים כל שניה שלמרות שהיא ילדה היא טובה בהוקי (אהם אהם קפטן מארוול, וואנדר וומן, שי-האלק והרשימה הזאת לא נגמרת בשנים האחרונות), פשוט נותנים לזה להיות מובן בלי לציין את זה אפילו פעם אחת, בסרט החדש גם הוסיפו דמות של ילדה מוסלמית, גם כאן היא לוקחת חלק באיזושהי חבורה ולא מצויין לרגע שבגלל שהיא מוסלמית אז ככה וככה, נותנים ייצוג בצורה טבעית ולטעמי לא כפויה. אולי הייתה פה הזדמנות להוסיף גם ילדה יהודיה ופשוט להראות שהן חברות בלי לדבר על זה יותר מדי, בטח בתקופה המוזרה הזאת זה יכל להיות נחמד.

מבחינה ויזואלית מספיק לראות את הטריילר, העולם הפנימי עדיין מיוצג בצורה מקסימה ומרהיבה, נוספו בו כמה מקומות חדשים ומעניינים בשילוב מקומות מהסרט הראשון שעברו שינוי (אנחנו מתבגרים, כבר אמרנו?), הייתה חסרה לי סצנה משוגעת יותר כמו בסרט הראשון בעולם הדמיון, אבל היו לא מעט רגעים מעניינים ושינוי סגנונות בטעם ולמטרות מאוד ספציפיות וזה עובד.

ברמת הרגש אם לסרט הראשון הייתי נותן 4 צמרמורות ו2 דמעות, כאן הייתי נותן לו 5 צמרמורות ודמעה אחת, וזה הגיוני כי אנחנו כבר לא מתמקדים בעצב, אבל תכינו טישו לכל מקרה, במיוחד למי שהרגיש קצת שונה בילדות (כולנו? לא?)

בשורה התחתונה זה לא סרט שמחייב קולנוע, אבל יש משהו בחוויה ההמונית, ב"אוווווו" הקולקטיבי ברגעים המרגשים, ואישית - העולם הדיגיטלי על מסך ענק פשוט כובש אותי כל פעם מחדש.

מומלץ בחום - 8.5 זיקיות במדד קוזי